כמעט כל אישה שמנהלת קריירה מכירה את החשש שמגיע עם הרגע שבו היא יוצאת לחופשת לידה, שמה את הקריירה שהיא בנתה על ״הולד״ כדי להתפנות למשפחה שלה.
היא גם מכירה את זה, שלמרות שהיא בחופשת לידה, ולא אמורים לפנות אליה, היא נמצאת בתוך הטלפון – מסבירה, מובילה, מנחה – הכל כדי שלא יפלו דברים בין הכיסאות.
בכתבה הזו בחרתי לשתף את החוויה המאוד אישית שלי סביב לידת ילדיי והיציאה לחופשת הלידה איתם בשביל כל מנהלת שמתמודדת עם לבטים ודאגות טרם היציאה שלה לחל"ד או כבר נמצאת בעיצומה של ה"חופשה " הזו ותוהה איך לעזאזל היא אמורה לחזור לתפקד כמנהלת של מחלקה או צוות בקרוב .
היה לי חשוב לכתוב את כל מה שהרגשתי באופן מפורט ופתוח , כי אני חושבת שאנחנו לא מספיק מדברות על זה בינינו. הנשים . משבר הזהות העמוק הזה – שהוא פיזי ונפשי ומנטלי – לא מדובר על כל גווניו ועומקיו . אנחנו כן נקטר אולי על מחסור בשינה או נתייעץ עם חברות על איך להרגיע את התינוק הבוכה שלנו , אבל כמה מאתנו משתפות אחרות בזהות העצמית שלנו שנעלמה ביום אחד ,ברגעי השבירה האישיים והזוגיים , בחוסר האונים או תחושת הכישלון אל מול האימהות שדמיינו שנהיה.
וכל זה עוד בלי להבין מה המשמעות של הדבר הגדול הזה עבורנו כמנהלות בכירות וכנשים שרוצות להמשיך ולפתח את הקריירה שלהן לצד האימהות שלנו .
כתבתי בעיקר כדי להפוך את השיח הזה לרחב ונפוץ יותר , כדי לנרמל כל תחושה שעוברת בנו בחודשים משני החיים הללו וכדי לחלוק את התובנות האישיות שלי , בתקווה שיוכלו לסייע גם לאחרות.
איך הכל התחיל
אני זוכרת את רגע השבירה ההוא לפרטי פרטים . רגע אחד שנמשך נצח. שניה ועוד שניה ועוד שניה שמרכיבות יחד איזו הבנה שמתגבשת בתוכי. שהגעתי לקו האדום ופה זה חייב להיעצר .
ברגע המכונן הזה כרעתי מעל הלפטופ שלי בזוית בלתי אפשרית כאשר על כתפי הימנית שוכב לו התינוק שלי. ילדי בכורי . שוכב עליי ומשווע לתשומת הלב המלאה של אמא שלו.
אבל אני? אני הייתי טרודה בלהיאבק על המקום שלי בעבודה.
וכך, הפלאפון נח לו על אוזני השמאלית, העיניים שלי הביטו על צג המחשב ואני מצאתי את עצמי מנהלת שיחה כועסת ומלאה באמוציות .שיחה עם אישה שניסתה בכל מאודה לנצל את היעדרותי מהעבודה לצורך נישולי מהתפקיד שלי. תפקיד אותו עמלתי לטפח בשנים שקדמו לרגע הזה.
ושם נשברתי לגמרי. פתאום הבנתי איזה עוול אני עושה – לי , לתינוק שלי , לחוויה החד פעמית הזו , הראשונית כל כך. במקום להיות כל כולי שקועה בלהבין מה בכלל קורה לי ומה זה אומר להיות אמא ולזכור גם להנות מהפלא הזה שיצרתי לפני רגע , אני נתונה לחסדיהם של מאבקי כוח על התפקיד שהייתי אמורה להשאיר מאחוריי , לפחות ל 14 שבועות .
זה היה הרגע בו גמלה בליבי ההחלטה לשחרר אחיזה ולחזור לבסיס. לחזור ולהתרכז במשימת חיי האמיתית – להיות אמא . קיוויתי שאמא טובה, אבל באותו רגע הסתפקתי גם רק בלהיות אמא שמתרכזת בלהיות כזו . שנותנת לעצמה פשוט להיות ולחוות וללמוד ולהסתגל. הרי החיים שלי התהפכו לפני רגע . ואני אפילו לא עצרתי כדי לראות את זה .
זה היה רגע ראשון מני רבים שעוד יופיעו אחריו , בשנים הרבות שעברו מאז- רגע שבו החלטתי לבחור . לא לזרום, לא להתנהל מכוח האינרציה אלא ממש לקחת את המושכות לידיי ולייצר החלטה מודעת, מושכלת ומדויקת עבורי.
ברגע הזה סגרתי את הלפטופ ולא פתחתי אותו שוב עד שחזרתי לעבודה .
ברגע הזה התמסרתי במלואי לתינוק שלי , להנאה וגם לקשיים שציפו לנו בחודשיים שנותרו לחופשה .
זה ילד בכור ואני מזכירה לעצמי עם כל החמלה שאני מצליחה לגייס , שכל אמא עושה טעויות עם הילד הראשון . אבל הצביטה הזו בלב על החודש בו הבן הראשון שלי בא לעולם ואני הייתי איתו בגופי אבל לא בראשי בגלל העבודה , לא חולפת גם אחרי 15 שנים והרבה מאוד עבודה על הנפש שעשיתי מאז.
ממרומי שנותיי הרבות כמנהלת , ברור לי שהחווייה הקשה שחוויתי הייתה תוצר של ניהול לקוי של היציאה שלי לחופשת הלידה הזו . אפשר היה למנוע את הצורך שלי לעבוד ועוד להיאבק על מקומי באלף ואחת צורות טרם יציאתי לחל"ד.
מתוך האמונה שלי שהכל מדויק בחיים של כולנו , אני מאמינה שגם החוויה הזו באה ללמד אותי הרבה דברים. קודם כל, כאישה וכאמא- היא לימדה אותי לתעדף נכון בחיים . ( לא הספיקה לבדה, הייתי זקוקה לעוד מספר חוויות כאלו ע"מ ללמוד זאת עד הסוף ) וכמנהלת- היא לימדה אותי מה אסור לעשות כשעובדת / מנהלת שכפופה אליי יוצאות לחופשת לידה.
בשנים שלאחר מכן , זכיתי לנהל צוות שבו היו 90% נשים צעירות בשנות ה 30 לחייהן. רובן ככולן התחתנו וילדו ילדים , כך שהייתה לי ההזדמנות להתנסות שוב ושוב באתגרים הניהוליים הכרוכים ביציאה של חברת צוות לחופשת לידה.
חלק מהותי באתגר הוא חוסר הוודאות .
היא נוכחת בכל כך הרבה אספקטים של התהליך הזה – לפני היציאה לחל"ד ובזמן החל"ד – מתי הלידה עצמה תקרה, מתי העובדת תעדכן על היותה בהריון , כמה זמן היא תחליט להישאר בבית עם התינוק , איך חוויית האמהות תשפיע עליה במישור הנפשי , המנטלי . וגם עם חזרתה לצוות ולעבודה- יש הרבה לגלות במסע הזה יחד איתה כי אף אישה לא יכולה לנבא מה תהיה רמת הקושי שהיא תפגוש .
יש נשים שבוכות בשירותים במהלך היום כדי לפרוק את המתח הנפשי , יש נשים שדווקא העבודה עושה להן טוב ויש נשים שלא מצליחות לשאת את המרחק מהתינוקות הזעירים שלהן ומשנות לגמרי את תמהיל חייהן. ויש כמובן את כל המנעד בין לבין לבין על הסקאלה הזו .
הכל מובן, הכל אנושי והכל ממש מקובל .
רק שכמנהלת , אני נדרשת להיות לא רק קשובה, אלא גם מאוד גמישה מחשבתית ולהתאים את הפתרונות שלי באופן דינמי ומיטבי לגילויים החדשים של האישה היולדת.
מנגד , כמנהלת, יש לי אזורים ניהוליים אחרים שבהם השליטה היא יציבה יותר והיא לגמרי שלי.
כאשר הייתי בהריון עם הבן השני שלי , היה לי ברור עוד מתחילתו שאני לא חוזרת על חוויית החל"ד הראשונה שלי . הייתי כבר בת 38 , בוגרת יותר וגם מבוססת הרבה יותר בתפקידי כמנהלת .
שבוע לפני הלידה יצאתי לחופש ( בחל"ד הראשון עבדתי עד הערב שלפני הלידה לצורך השוואה ) , התנתקתי לחלוטין מהעבודה למשך 14 שבועות , התמסרתי כל כולי לפלא הקטן שנולד לי ואף ניצלתי ימי חופשה כדי לחזור מאוחר יותר לעבודה.
עצם היכולת להיות כל כולי בחוויה הזו , בשילוב עם הניסיון שכבר היה לי והגיל שלי – אפשרו לי לגלות בתוכי רכות שלא ידעתי שקיימת . חזרתי לעבודה מלאה באנרגיות , שמחה מאוד על החוויה הנעימה שהייתה לי , הערכתי מאוד את התמיכה של מי שהיה מנהל שלי בזמנו ואת העובדה שאיפשר לי להתנתק לגמרי עד שחזרתי.
אני יכולה להעיד שהחיבור לארגון משתפר פלאים כאשר הארגון עומד לצידי בשעה המורכבת הזו ועוזר להפוך אותה לשלמה, רכה, נעימה . כי הרי קשיים ורגעי משבר יש בה לרוב. הם אמנם לא מספיק מדוברים , אבל כולנו יודעות שזו תקופה שבה אנחנו ישנות מעט מדי, כמעט לא פנויות להיות עצ.
מנו אלא כלי שמשרת את התינוק הזעיר שיצרנו ( על כל המשמעות של החוויה הזו ) , יש היבטים גופניים להתמודד איתם ( כל אחת בהתאם לגוף שלה ולחוויית הלידה שעברה ) , יש ציפיות מהסביבה , יש תחושות כישלון כאשר אנחנו לא עומדות בציפיות של עצמנו כאמהות , יש התמודדות עם האחים בבית ועם בני הזוג ועוד ועוד. הסל שלנו גדוש ומלא בהתמודדויות.
וזה רק מחדד עד כמה מקום העבודה יכול להיות או גורם שמוסיף עוד נדבך של קושי או גורם שמקל עלינו משמעותית .
כל ארגון שישכיל להיות בצד המקל, יזכה בתמורה בהערכה של עובדת , במחויבות שלה אליו ובמיתוג מעסיק טוב בהכרח.
כדי להפוך את המאמר הזה לפרקטי,
אני רוצה לפרט לך את הצעדים הקטנים שייתנו לך הרבה אורך רוח לקראת היציאה לחופשת הלידה הקרבה שלך:
6. תיאוריית הצמר של פתרון בעיות
כשהחתול שלי ניצב מול כדור צמר,הוא לא רואה בלגן מסובך אלא הזדמנות למשחק.
כמנהלת, אני ממליצה לך לאמץ את "גישת כדור הצמר" לפתרון בעיות מורכבות. במקום להיבהל מסבך הבעיה, התחילי בקצה אחד ו"פרמי" אותה בהדרגה.
קבעי פגישות צוות קצרות, בהן תזהו יחד חוט אחד של הבעיה לטפל בו. למדי את הצוות שלך למצוא קשרים בין חלקי הבעיה , מתוך הסתכלות רחבה על כל המכלול ולא רק על הבעיה הנקודתית, כמו חתול המוצא שימושים מפתיעים בצמר. היי סבלנית וגמישה; לפעמים צריך לשנות זווית כדי לפרום את הסבך.
תמיד זכרי, המטרה שלך כמנהלת היא לא רק לפתור את הבעיה שמולך ברגע זה , אלא גם ללמוד מהתהליך ולמנוע סבכים דומים בעתיד.
בין אם את יוצאת לחופשת לידה עם ילד או ילדה ראשונים או בין אם יש כבר יש לך כמה אפרוחים בבית – זו תקופה מבלבלת, שונה וכזו שדוחפת אותנו, כנשים, לקצה.
זו האחריות שלך לתקשר הכי טוב לארגון מה הם הגבולות שלך ומה מתאים לך.
מצד שני, זו אחריות הארגון להכין את הקרקע ליציאה שלך לחופשת לידה וגם לחזרה שלך לתפקיד שלך.
כמי שהייתה שם, יותר מפעם אחת, אשמח ללוות אותך בין אם את יוצאת לחופשת לידה או חוזרת ממנה.
פשוט שלחי לי הודעה ונבין יחד מה הם הצרכים שלך ואיך אפשר להפוך את התקופה הזו למצמיחה וטובה עבורך, עבור הקריירה שלך ועבור הארגון.
